בעת שיטוטי באינטרנט בחיפוש אחר השראה לכתיבת פוסט זה, נתקלתי באתר "העין השביעית" במפה המתארת את מבנה התקשורת בישראל. המפה המפורטת להפליא, מציגה את מבנה הבעלות הצולבת של בעלי ההון על מגוון סוגי התקשורת בישראל – עיתונות, רדיו, טלוויזיה, תקשורת סלולארית, אתרי אינטרנט מובילים, ספקי אינטרנט ועוד.
קריאת המפה מעוררת תחושת חזקה של אי נוחות וקלסטרופוביה – לא משנה לאיזה מדיום נפנה, בין אם זה עיתון, אתר אינטרנט, טלוויזיה או רב מכר, על-פי מפה זו נראה כי התוכן התקשורתי אותו אנו צורכים מופק על-ידי אותם האנשים (מישהו אמר ארז טל את קופרמן הפקות?).
ואני אדגים: צפייה בתוכניות של "רשת" מלווה בשורה שרצה בתחתית המסך שמפנה לאתר האינטרנט Ynet. ב- Ynet נמצא כמובן את התכנים של "רשת" במקביל לפרסום של עיתון "ידיעות אחרונות" וקידום ספרים של הוצאת "ידיעות אחרונות". ואם חשבתי להעלות רק את "רשת" על המוקד, הרי שגם בגופי תקשורת אחרים המצב אינו שונה: חברת אחזקות והשקעות "הכשרת היישוב" בבעלות משפחות נמרודי, דנקנר ואילן בן-דב, שולטת באתר האינטרנט "תפוז", הוט וכל חלקיו של "מעריב". "מדינת ישראל", לעומת זאת, תופסת רק חלק קטן ושולי ביותר בתוך כל הסבך המסועף הזה.
לפי הגישה הליברלית, הדרך הטובה ביותר להגיע לאמת בצריכת מידע, היא מתן חופש ביטוי לכולם תוך התערבות מועטה ככל האפשר מצד מוסדות המדינה. לטענת המצודדים בגישה זו, בדומה לכלכלת השוק החופשי, גם השוק התקשורתי יידע לווסת את עצמו אם תהיה תחרות חופשית. אבל כאן בדיוק מתעוררת השאלה: על איזו תחרות חופשית מדובר? על כזאת הנטוות ונוצרת בהתאם למסרים ולהלך הרוח של בעלי המאה? כיצד המבנה הקיים יכול להיחשב לתחרות חופשית, וכיצד הצרכן הממוצע אמור להגיע לאמת במצב כזה?
כל בר דעת ידע להסביר שבשביל להגיע לאמת, הצרכן הישראלי צריך להיות בקי במבנה הבעלות הצולבת, אילו רק בשביל להבין "מי נגד מי" ורק אז להפעיל שיקול דעת. במצב הקיים המאמץ שנדרש בשביל להגיע לאותה אמת הוא פשוט לא ריאלי. מרבית האנשים (אלו שמעולם לא שמעו על ביטויים כמו "תקשורת מטעם" ו"תוכן שיווקי") יניחו (ובצדק) כי אם בתוכנית טלוויזיה/אתר אינטרנט/עיתון הומלץ על ספר/סרט/[מלא את החסר], מדובר בהמלצה אובייקטיבית וחפה ממניעים.
במדינה כמו ישראל, בה השוק קטן, ישנו צורך שהמדינה תפקח באופן מעמיק יותר (ממה שהיא עשתה עד כה) על מבנה הבעלות באמצעי התקשורת ובעיקר שתתיר את קשרי השליטה הצולבים שיוצרים לעיתים אינטרסים סותרים שפוגעים ביושרם של התכנים. המדינה אינה צריכה להתערב בחופש הביטוי ובחופש המידע, אך היא בהחלט צריכה לדאוג שחופש כזה יתקיים. במידה ותהיה תחרות כנה בין אמצעי התקשורת השונים, ללא אינטרסים סמויים, הרי שאז תתאפשר החשיפה לשלל רחב יותר של תכנים. תכנים שיתנו ביטוי למגוון הדעות הרווחות בציבור, גם ללא הצורך בהתערבות המדינה בעיצוב התכנים התקשורתיים. ורק אז, אולי, הכוכב של "כוכב נולד" לא יהיה הכוכב של סלקום.
לפי הגישה הליברלית, הדרך הטובה ביותר להגיע לאמת בצריכת מידע, היא מתן חופש ביטוי לכולם תוך התערבות מועטה ככל האפשר מצד מוסדות המדינה. לטענת המצודדים בגישה זו, בדומה לכלכלת השוק החופשי, גם השוק התקשורתי יידע לווסת את עצמו אם תהיה תחרות חופשית. אבל כאן בדיוק מתעוררת השאלה: על איזו תחרות חופשית מדובר? על כזאת הנטוות ונוצרת בהתאם למסרים ולהלך הרוח של בעלי המאה? כיצד המבנה הקיים יכול להיחשב לתחרות חופשית, וכיצד הצרכן הממוצע אמור להגיע לאמת במצב כזה?
כל בר דעת ידע להסביר שבשביל להגיע לאמת, הצרכן הישראלי צריך להיות בקי במבנה הבעלות הצולבת, אילו רק בשביל להבין "מי נגד מי" ורק אז להפעיל שיקול דעת. במצב הקיים המאמץ שנדרש בשביל להגיע לאותה אמת הוא פשוט לא ריאלי. מרבית האנשים (אלו שמעולם לא שמעו על ביטויים כמו "תקשורת מטעם" ו"תוכן שיווקי") יניחו (ובצדק) כי אם בתוכנית טלוויזיה/אתר אינטרנט/עיתון הומלץ על ספר/סרט/[מלא את החסר], מדובר בהמלצה אובייקטיבית וחפה ממניעים.
במדינה כמו ישראל, בה השוק קטן, ישנו צורך שהמדינה תפקח באופן מעמיק יותר (ממה שהיא עשתה עד כה) על מבנה הבעלות באמצעי התקשורת ובעיקר שתתיר את קשרי השליטה הצולבים שיוצרים לעיתים אינטרסים סותרים שפוגעים ביושרם של התכנים. המדינה אינה צריכה להתערב בחופש הביטוי ובחופש המידע, אך היא בהחלט צריכה לדאוג שחופש כזה יתקיים. במידה ותהיה תחרות כנה בין אמצעי התקשורת השונים, ללא אינטרסים סמויים, הרי שאז תתאפשר החשיפה לשלל רחב יותר של תכנים. תכנים שיתנו ביטוי למגוון הדעות הרווחות בציבור, גם ללא הצורך בהתערבות המדינה בעיצוב התכנים התקשורתיים. ורק אז, אולי, הכוכב של "כוכב נולד" לא יהיה הכוכב של סלקום.
אהבתי:)
השבמחקהמתוקשרת חדה ושנונה, קולעת לטעמי.
יישר כח!