הראשון בבידור, הראשון בקירור*

"הראווה [...] אינה אומרת יותר מאשר: 'מה שנראה הוא טוב, ומה שטוב – נראה'." גי דבור מתוך "חברת הראווה", 1967.

נראה שבמידה רבה דודו טופז חיי את חייו לפי האמרה הזו – אם הוא לא נראה (בטלוויזיה/רדיו/שלטי חוצות), אז כנראה שהוא לא מספיק טוב; ואם לא מספיק טוב, אז מה הטעם בחיים? או מה הטעם בחייהם של אלו שלכאורה מנעו ממנו מ"להיראות"?

חייו ומותו של דודו טופז היו דוגמא עצובה למה שנקרא על-ידי גי דבור "חברת הראווה" – חברה שמעקרת מהשורש כל דבר האמור להיות אמיתי ומהללת ערכים קפיטליסטים של צרכנות ותהילת בזק. הפרסום והתהילה היוו לטופז את מרכז חייו, צורך בלתי פוסק באהבת ההמונים ואור הזרקורים הפכו את לב קיומו של טופז לתלוי תקשורת. הוא היה מותג ("הראשון בבידור"), ומותג זה הוא שנתן גושפנקה לקיומו (having into appearing). לכן מאחר וטופז איבד ברבות השנים את הלגיטימציה הציבורית לקיומו לא מפתיע שפנה לאמצעים קיצוניים כדי להחזיר לעצמו שוב את המהות לחייו.
אמנם, אין זו רק אשמת "חברת הראווה" למצבו העגום של טופז. ברור שיש להכליל מספר גורמים נוספים, כמו סמים, תרופות ומצבו הנפשי המעורער. אך למרות זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה כי בתרבות של כוכבות האינסטנט, בה "נולדים כוכבים" בין רגע, קשה מאד לשמור על שפיות.

"חברת הראווה" מגדלת דור חדש של אנשי בידור, כאלה הזוכים במהירות לסטטוס של כוכבים (כמו משתתפי הריאליטי). דור של אנשים שעולים במהירות ונעלמים באותה המהירות. דור שלם שמרגיש שהוא צריך לקחת חלק כלשהו בספקטקל התקשורתי, כי אם לא יהיה חלק, ולו רק "לחמש עשרה דקות של תהילה", הרי שהוא לא יקבל אישור אמיתי לקיומו.

* את השנינה אני חבה לחברתי יעל.

"בעל המאה הוא בעל הדעה" – ההמשך...

בהמשך לפוסט הקודם שעסק ביחסי הון ושלטון בתחום התקשרות בישראל, ברצוני להתייחס לשידור סרטו של מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה", בערוץ הראשון.
העובדה שהסרט שודר בערוץ ממלכתי לאחר ששני הערוצים המסחריים הסירו ממנו את ידיהם, מוכיחה כי במדינת ישראל קיים צורך אמיתי בערוץ ממלכתי שאינו תלוי בשיקולים מסחריים. אמנם, ערוץ 1 רחוק מיליון שנות אור מהמודל הבריטי של ה-BBC אך לפחות הוא הצליח להציל מעט מכבודו כאשר שידר את הסרט הביקורתי.
רק ערוץ אשר לא תלוי בגופים מסחריים לשם קיומו וכתוצאה מכך פחות תלוי במדרג, יכול לשדר תכנים אחרים מאלו הנראים בערוצים המסחריים, גם אם פחות פופולאריים. על ערוץ כזה להביא הפקות מבחוץ או לייצר בעצמו הפקות בעלות תכנים ערכיים ותרבותיים אשר מחויבים לדיון ציבורי, גירוי סקרנותם והרחבת אופקיהם של הצופים.
באחריות המדינה לספק לציבור הצופים אלטרנטיבה ביקורתית לתכנים של הערוצים המסחריים. ללא ערוץ כזה (וללא אנשים כמו מיקי רוזנטל) משפחות כמו משפחת עופר ינצחו.

שמן זה יפה?

הופתעתי מאד לראות את השער החדש של עיתון "את", בו מופיעה השחקנית עירית קפלן עירומה כביום היוולדה. ובכן, עצם העובדה שהיא עירומה לא מפתיעה. מפתיעה העובדה שמבנה גופה לא תואם, בלשון המעטה, את הסטנדרטים של תצלומי עירום בעיתוני אופנה.

למיטב זיכרוני זו הפעם הראשונה שעל שערו של עיתון אופנה ישראלי מופיע תצלום עירום של אישה שמשקלה כמעט כפול משל דוגמנית/שחקנית ממוצעת. ועוד בעירום מלא.

לכאורה הפמיניסטיות צריכות לצהול משמחה – סופסוף זה קרה, סופסוף יש לגיטימציה ל"נשיות אחרת", כזו שלא מעודדת נשים להיצמד למידות "90-60-90"... האם ייתכן שמתחיל כאן טרנד חדש?

אם כן, "את" לא היו אלו שהתחילו אותו. את הרעיון המהפכני הם חבים לעיתון המוזיקה NME ומגזין האופנה LOVE ששמו על שערם את בת' דיטו, סולנית להקת אינדי רוק "The Gossip". דיטו שידועה באישיותה המוחצנת, פיה הגדול והמשתלח, טונות של ביטחון עצמי וכמובן עודף משקל (בו היא כלל לא מתביישת), לא מחמיצה הזדמנות להצטלם בעירום.

תצלומיה של דיטו משדרים ביטחון עצמי, אהבה וקבלה מוחלטת. היא לא מתביישת לרגע בהיותה "שמנה" (מילותיה שלה). לעומת זאת, כשנותנים מבט מעמיק בתמונתה של קפלן, מתעוררת תחושה שמשהו לא מסתדר, כי על אף נטייתה של קפלן לשדר בכל ראיון תקשורתי, תחושה של שלמות עם גופה, אהבה וקבלה עצמית, התצלום מקרין מבוכה קלה ואי נעימות. כשמסתכלים על עירית קפלן רואים שהיא לא באמת מרגישה בנוח, היא לא באמת מקבלת ואוהבת את גופה.

אם נשווה את הסטיילינג והקומפוזיציה שנעשו לדיטו ולקפלן, נגלה פערים עצומים – רקע שחור במקרה של קפלן, מול רקעים בוהקים ושמחים אצל דיטו; גרפיקת "שחור-לבן" סטנדרטית מול גרפיקה צבעונית ו"מרקדת". כמו הסטיילינג, גם התנוחות בהן הצטלמו שתי הנשים משדרות דברים שונים לחלוטין: דיטו נוטפת סקס-אפיל ואילו קפלן ביישנות.

אז נראה שלמרות שהשער של עיתון "את", נתן פתח להתבוננות שונה ולקח עמדה בוויכוח על הגדרת היופי הנשי המקובל, מהפכה של ממש עוד לא הגיעה לישראל.

מערכות של עיתוני נשים השתנו מאד ברבות השנים: יותר ויותר נשים ממלאות תפקידים בכירים בתחום, וכן חל מעבר מתחום בלעדי של גברים שמכתיבים לנשים כיצד להתנהג ואיך להיראות, לתחום שבו מתחילות הנשים לשלוט. כידוע לי מערכת עיתון "את" מורכבת כמעט כולה מנשים אך מסתבר כי גם נשים מוכשרות אלו עדיין שבויות בקונספציות ישנות על הגדרת יופי ונשיות.

בין אם זה באשמת הסטיילינג או בין אם זה בגלל הבחירה בדמותה של עירית קפלן, שאינה עוצמתית דייה כדי להעביר מסר, הניסיון שהיה כאן לעשיית שינוי ממשי, כשל.

השער הזה רחוק מלהיות מהפכני. כרגע , בעייני, הוא בעיקר מציצני.

"בעל המאה הוא בעל הדעה"

בעת שיטוטי באינטרנט בחיפוש אחר השראה לכתיבת פוסט זה, נתקלתי באתר "העין השביעית" במפה המתארת את מבנה התקשורת בישראל. המפה המפורטת להפליא, מציגה את מבנה הבעלות הצולבת של בעלי ההון על מגוון סוגי התקשורת בישראל – עיתונות, רדיו, טלוויזיה, תקשורת סלולארית, אתרי אינטרנט מובילים, ספקי אינטרנט ועוד.

קריאת המפה מעוררת תחושת חזקה של אי נוחות וקלסטרופוביה – לא משנה לאיזה מדיום נפנה, בין אם זה עיתון, אתר אינטרנט, טלוויזיה או רב מכר, על-פי מפה זו נראה כי התוכן התקשורתי אותו אנו צורכים מופק על-ידי אותם האנשים (מישהו אמר ארז טל את קופרמן הפקות?).

ואני אדגים: צפייה בתוכניות של "רשת" מלווה בשורה שרצה בתחתית המסך שמפנה לאתר האינטרנט Ynet. ב- Ynet נמצא כמובן את התכנים של "רשת" במקביל לפרסום של עיתון "ידיעות אחרונות" וקידום ספרים של הוצאת "ידיעות אחרונות". ואם חשבתי להעלות רק את "רשת" על המוקד, הרי שגם בגופי תקשורת אחרים המצב אינו שונה: חברת אחזקות והשקעות "הכשרת היישוב" בבעלות משפחות נמרודי, דנקנר ואילן בן-דב, שולטת באתר האינטרנט "תפוז", הוט וכל חלקיו של "מעריב". "מדינת ישראל", לעומת זאת, תופסת רק חלק קטן ושולי ביותר בתוך כל הסבך המסועף הזה.

לפי הגישה הליברלית, הדרך הטובה ביותר להגיע לאמת בצריכת מידע, היא מתן חופש ביטוי לכולם תוך התערבות מועטה ככל האפשר מצד מוסדות המדינה. לטענת המצודדים בגישה זו, בדומה לכלכלת השוק החופשי, גם השוק התקשורתי יידע לווסת את עצמו אם תהיה תחרות חופשית. אבל כאן בדיוק מתעוררת השאלה: על איזו תחרות חופשית מדובר? על כזאת הנטוות ונוצרת בהתאם למסרים ולהלך הרוח של בעלי המאה? כיצד המבנה הקיים יכול להיחשב לתחרות חופשית, וכיצד הצרכן הממוצע אמור להגיע לאמת במצב כזה?
כל בר דעת ידע להסביר שבשביל להגיע לאמת, הצרכן הישראלי צריך להיות בקי במבנה הבעלות הצולבת, אילו רק בשביל להבין "מי נגד מי" ורק אז להפעיל שיקול דעת. במצב הקיים המאמץ שנדרש בשביל להגיע לאותה אמת הוא פשוט לא ריאלי. מרבית האנשים (אלו שמעולם לא שמעו על ביטויים כמו "תקשורת מטעם" ו"תוכן שיווקי") יניחו (ובצדק) כי אם בתוכנית טלוויזיה/אתר אינטרנט/עיתון הומלץ על ספר/סרט/[מלא את החסר], מדובר בהמלצה אובייקטיבית וחפה ממניעים.

במדינה כמו ישראל, בה השוק קטן, ישנו צורך שהמדינה תפקח באופן מעמיק יותר (ממה שהיא עשתה עד כה) על מבנה הבעלות באמצעי התקשורת ובעיקר שתתיר את קשרי השליטה הצולבים שיוצרים לעיתים אינטרסים סותרים שפוגעים ביושרם של התכנים. המדינה אינה צריכה להתערב בחופש הביטוי ובחופש המידע, אך היא בהחלט צריכה לדאוג שחופש כזה יתקיים. במידה ותהיה תחרות כנה בין אמצעי התקשורת השונים, ללא אינטרסים סמויים, הרי שאז תתאפשר החשיפה לשלל רחב יותר של תכנים. תכנים שיתנו ביטוי למגוון הדעות הרווחות בציבור, גם ללא הצורך בהתערבות המדינה בעיצוב התכנים התקשורתיים. ורק אז, אולי, הכוכב של "כוכב נולד" לא יהיה הכוכב של סלקום.