"הראווה [...] אינה אומרת יותר מאשר: 'מה שנראה הוא טוב, ומה שטוב – נראה'." גי דבור מתוך "חברת הראווה", 1967.נראה שבמידה רבה דודו טופז חיי את חייו לפי האמרה הזו – אם הוא לא נראה (בטלוויזיה/רדיו/שלטי חוצות), אז כנראה שהוא לא מספיק טוב; ואם לא מספיק טוב, אז מה הטעם בחיים? או מה הטעם בחייהם של אלו שלכאורה מנעו ממנו מ"להיראות"?
חייו ומותו של דודו טופז היו דוגמא עצובה למה שנקרא על-ידי גי דבור "חברת הראווה" – חברה שמעקרת מהשורש כל דבר האמור להיות אמיתי ומהללת ערכים קפיטליסטים של צרכנות ותהילת בזק. הפרסום והתהילה היוו לטופז את מרכז חייו, צורך בלתי פוסק באהבת ההמונים ואור הזרקורים הפכו את לב קיומו של טופז לתלוי תקשורת. הוא היה מותג ("הראשון בבידור"), ומותג זה הוא שנתן גושפנקה לקיומו (having into appearing). לכן מאחר וטופז איבד ברבות השנים את הלגיטימציה הציבורית לקיומו לא מפתיע שפנה לאמצעים קיצוניים כדי להחזיר לעצמו שוב את המהות לחייו.
אמנם, אין זו רק אשמת "חברת הראווה" למצבו העגום של טופז. ברור שיש להכליל מספר גורמים נוספים, כמו סמים, תרופות ומצבו הנפשי המעורער. אך למרות זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה כי בתרבות של כוכבות האינסטנט, בה "נולדים כוכבים" בין רגע, קשה מאד לשמור על שפיות.
"חברת הראווה" מגדלת דור חדש של אנשי בידור, כאלה הזוכים במהירות לסטטוס של כוכבים (כמו משתתפי הריאליטי). דור של אנשים שעולים במהירות ונעלמים באותה המהירות. דור שלם שמרגיש שהוא צריך לקחת חלק כלשהו בספקטקל התקשורתי, כי אם לא יהיה חלק, ולו רק "לחמש עשרה דקות של תהילה", הרי שהוא לא יקבל אישור אמיתי לקיומו.
* את השנינה אני חבה לחברתי יעל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה